השאלה מי אני הטרידה את מנוחתי מאז שקלטתי שיש דבר כזה, שנקרא אני.
מאז ומעולם הרגשתי שונה. כנראה שגם ילדי הכיתה בביה"ס היסודי חשבו ככה, זה בא לידי ביטוי בהחרמות וכינויי גנאי. ההרגשה שאני שונה, הייתה מלווה בתחושה רעה. לא משמעות של-אני שונה, אומר שאני מיוחדת. אלא- אני שונה, אומר מוזרה, לא מתאימה, לא שייכת, דחויה, או בקיצור- משהו לא בסדר אצלי. התקשיתי למצוא את מקומי בעולם, כיוון שלכל מקום שהלכתי, רדפו אותי המחשבות המקניטות, המקטינות והמשכתי להאמין ולהרגיש- לא שווה.
כשלמדתי באוניברסיטה משחק, היינו צריכים לשחק דמות של אאוטסיידר בחברה. תהיתי מאיפה אביא דמות כזאת וחברה לכיתה אמרה לי- את בעצמך אאוטסיידרית. וואלה...באמת לא צריך לחפש רחוק, נפגעתי.
מה שפוגע בנו. פוגע בנקודה רגישה, נותן לנו הזדמנות להסתכל עליה, להתקרב לעצמנו. מי שפוגע בנו בעצם מאפשר לנו מתנה, הזדמנות להתבוננות פנימית, ברגשות, באמונות שמפעילות אותנו. ייתכן שמכאן יש לי רגישות לאנשי השוליים.
בתור מורה לדרמה, התעקשתי לאפשר לילדים שאינם פופולריים חברתית, להביע את כישוריהם על הבמה. זה היה נפלא לראות איך היחס של החברה כלפיהם ושלהם כלפי עצמם משתנה, בזכות היותם חשופים לאור הזרקורים, מגלים שגם הם יכולים להיות במרכז ואף לקבל מחמאות.
הדמות שהבאתי בסופו של דבר לכיתת המשחק, הייתה של מוכרת פרחים שהייתה אז דמות מוכרת בת"א. כשהסתובבתי איתה ברחוב, כדי להתקרב אליה ולהכיר אותה, לא הבנתי מדוע אינה מוכרת את כל הפרחים שבידה. הרי כוונתה למכור, זה היה נראה לי מאד משונה.
כששיחקתי את הדמות שלה בשיעור, באתי כמובן עם זר פרחים, הרגשתי מחוברת אליה, דרך החזקת הגוף והסתכלות מתוך המבט שלה וכשסטודנט אחר רצה לקנות ממני את הפרחים, חשתי בתוכי את הסירוב שלה. הפרח הוא הדבר היחידי שהיה לי, האם אתן אותו? אפילו שזו הכוונה-למכור "אני צריכה את הכסף", אבל במקום הפנימי הזה של "אין לי כלום שהוא שלי", הפרח ברגע זה, היה הדבר האחרון שנותר לי. סימל משהו שסופסוף- שייך לי.
התרגשתי מאד מהתרגיל הזה, גם הבנתי בגופי ש"אין לשפוט אדם עד שתגיע למקומו" ושלפעמים אנחנו פועלים הפוך לכוונה שלנו, בגלל משהו פנימי, הישרדותי, חזק יותר מאיתנו. נדמה לי שאז, לפני למעלה מ20 שנה, התחיל המסע הפתלתל שלי בחקירת השאלה הזו מי אני, מי אנחנו בני האדם, אילו כוחות משפיעים עלינו, מניעים אותנו, ומה צריך לקרות כדי שנאפשר לעצמנו להיות בטוחים בעולם הזה, מרגישים שייכים, מאוחדים, ואיך כן להישאר ייחודיים.
שאלות אלו ואחרות אולי מתקיימות גם אצלכם.
התשוקה שלי היא להיות כאן בשבילכם, להקשיב, לתמוך, לחקור ולשחרר, כל מה שמונע מכם לגלות את הייחודיות שלכם ולהיות באהבה עם מי שאתם, ליצור ולהרחיב את מציאות חייכם. להיות במרחב של השאלה-מה עוד אפשרי בשבילכם?
מאז ומעולם הרגשתי שונה. כנראה שגם ילדי הכיתה בביה"ס היסודי חשבו ככה, זה בא לידי ביטוי בהחרמות וכינויי גנאי. ההרגשה שאני שונה, הייתה מלווה בתחושה רעה. לא משמעות של-אני שונה, אומר שאני מיוחדת. אלא- אני שונה, אומר מוזרה, לא מתאימה, לא שייכת, דחויה, או בקיצור- משהו לא בסדר אצלי. התקשיתי למצוא את מקומי בעולם, כיוון שלכל מקום שהלכתי, רדפו אותי המחשבות המקניטות, המקטינות והמשכתי להאמין ולהרגיש- לא שווה.
כשלמדתי באוניברסיטה משחק, היינו צריכים לשחק דמות של אאוטסיידר בחברה. תהיתי מאיפה אביא דמות כזאת וחברה לכיתה אמרה לי- את בעצמך אאוטסיידרית. וואלה...באמת לא צריך לחפש רחוק, נפגעתי.
מה שפוגע בנו. פוגע בנקודה רגישה, נותן לנו הזדמנות להסתכל עליה, להתקרב לעצמנו. מי שפוגע בנו בעצם מאפשר לנו מתנה, הזדמנות להתבוננות פנימית, ברגשות, באמונות שמפעילות אותנו. ייתכן שמכאן יש לי רגישות לאנשי השוליים.
בתור מורה לדרמה, התעקשתי לאפשר לילדים שאינם פופולריים חברתית, להביע את כישוריהם על הבמה. זה היה נפלא לראות איך היחס של החברה כלפיהם ושלהם כלפי עצמם משתנה, בזכות היותם חשופים לאור הזרקורים, מגלים שגם הם יכולים להיות במרכז ואף לקבל מחמאות.
הדמות שהבאתי בסופו של דבר לכיתת המשחק, הייתה של מוכרת פרחים שהייתה אז דמות מוכרת בת"א. כשהסתובבתי איתה ברחוב, כדי להתקרב אליה ולהכיר אותה, לא הבנתי מדוע אינה מוכרת את כל הפרחים שבידה. הרי כוונתה למכור, זה היה נראה לי מאד משונה.
כששיחקתי את הדמות שלה בשיעור, באתי כמובן עם זר פרחים, הרגשתי מחוברת אליה, דרך החזקת הגוף והסתכלות מתוך המבט שלה וכשסטודנט אחר רצה לקנות ממני את הפרחים, חשתי בתוכי את הסירוב שלה. הפרח הוא הדבר היחידי שהיה לי, האם אתן אותו? אפילו שזו הכוונה-למכור "אני צריכה את הכסף", אבל במקום הפנימי הזה של "אין לי כלום שהוא שלי", הפרח ברגע זה, היה הדבר האחרון שנותר לי. סימל משהו שסופסוף- שייך לי.
התרגשתי מאד מהתרגיל הזה, גם הבנתי בגופי ש"אין לשפוט אדם עד שתגיע למקומו" ושלפעמים אנחנו פועלים הפוך לכוונה שלנו, בגלל משהו פנימי, הישרדותי, חזק יותר מאיתנו. נדמה לי שאז, לפני למעלה מ20 שנה, התחיל המסע הפתלתל שלי בחקירת השאלה הזו מי אני, מי אנחנו בני האדם, אילו כוחות משפיעים עלינו, מניעים אותנו, ומה צריך לקרות כדי שנאפשר לעצמנו להיות בטוחים בעולם הזה, מרגישים שייכים, מאוחדים, ואיך כן להישאר ייחודיים.
שאלות אלו ואחרות אולי מתקיימות גם אצלכם.
התשוקה שלי היא להיות כאן בשבילכם, להקשיב, לתמוך, לחקור ולשחרר, כל מה שמונע מכם לגלות את הייחודיות שלכם ולהיות באהבה עם מי שאתם, ליצור ולהרחיב את מציאות חייכם. להיות במרחב של השאלה-מה עוד אפשרי בשבילכם?